בעל התורים מגלה לנו בפרשתנו סוד נפלא, ולא רק משחק מספרים: המילה "וְאֶתְחַנַּן" עולה בגימטריה למילה "שִׁירָה". שני מאמרים אלו נבנים על אותו יסוד עצמו, ומראים כיצד שבח והודיה לקדוש ברוך הוא הם לא רק הקדמה נאה לתפילה — אלא כוח של ממש, לעיתים אף מעבר לכוחה של הבקשה הרגילה.
כאשר משה רבנו פותח ואומר "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" — למה היינו מצפים? לדברי תחנונים ובקשה. אך מה הוא אומר מיד לאחר מכן? "ה' אֱלֹקִים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ" — מילות שבח עצומות וגדולות. רק אחר כך, בסוף, בא הבקשה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" — וגם שם, בלשון נאה, משבח את הארץ הטובה, את ההר הטוב הזה והלבנון.
"'וְאֶתְחַנַּן' בְּגִימַטְרִיָּא 'שִׁירָה' — שֶׁאָמַר שִׁירָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִלָּתוֹ."
בעל התורים, דברים ג, כגהמתבונן יראה שהמקור הוא בעצם התורה עצמה, שמפרטת מה הייתה תפילת משה רבנו: קודם כל שבח גדול, ורק אחר כך בקשה. ובאמת, יסוד זה גדול ופשוט זה כבר רואים בסדר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: קודם כל שלוש ברכות ראשונות של שבח והודיה, שבהן אסור להוסיף ולבקש שום דבר — לא להוסיף ולא לגרוע. אמר רב יהודה בגמרא: "לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְּשָׁלוֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלוֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת." ואמר רבי חנינא: שלוש ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו; אמצעיות דומה לעבד המבקש פרס מרבו; אחרונות דומות לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו — מודה לו על כל מה שקיבל.
כך גם נפסק בשולחן ערוך, סימן קא: המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון באבות — שזהו עיקר התפילה, עיקר השבח לקדוש ברוך הוא. ואם לא כיוון באבות, אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל. כך פוסק השולחן ערוך. כותב המשנה ברורה: מדוע דווקא ברכת אבות חשובה יותר מכל הברכות? "כִּי הוּא סִדּוּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְעַל כֵּן אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיִּפְנֶה לִבּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים."
מסופר על מורנו ורבנו רבי שלמה זלמן אוירבך זכר צדיק לברכה, ששמע זאת בנו מפיו: פעם ישב לצידו כשהוא בירך ברכת המזון, והוא עצר באמצע הברכה השנייה — לפני שסיים "נוֹדֶה לְּךָ" — וחזר שוב מהתחלה. היה זה דבר מאוד משונה, שכן לא הייתה זו דרכו כלל, ובוודאי לא הייתה דרכו לחזור על קטע בתפילה מחשש טעות. שאל אותו בנו מה קרה, ואמר לו: "זו ברכת הודיה להשם יתברך, וכאשר לא מכוונים בהודיה כראוי — לא לפי מדרגתו — זה אינו נקרא הודיה. להגיד תודה בלי לכוון — זו אינה תודה."
מדוע ראוי שהשבח יקדם לבקשה? כמה טעמים אפשר להביא:
טעם ראשון: אין זה מן הראוי לבוא ולבקש ישר, בלי להקדים ולומר ממי מבקשים. זהו מנהגו של עולם — כמו שאמרה הגמרא, כמו עבד המסדר תחילה את שבח רבו, ורק אחר כך בא לבקש את מבוקשו. לא כמו "כלבים שאומרים הב הב" כל הזמן, כלשון הזוהר הקדוש.
טעם שני: עצם השבח לבורא מעורר את הרצון למעלה להשפיע. הקדוש ברוך הוא רוצה מאוד להשפיע שפע גדול למטה, מטבעו הטוב, אלא שהנהיג בבריאה שצריך התעוררות דלתתא (מלמטה). וכך היה עם רבי חייא ובניו, כמסופר בגמרא: כשעלו והתפללו על גשם, אמרו רק "מַשִּׁיב הָרוּחַ" ו"מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" — ובא הגשם עוד לפני שהספיקו לבקש. עצם השבח כבר הוריד את השפע. משל נפלא לזה סיפר הרב שמעון פינקוס זכר צדיק לברכה: לגביר גדול ובעל לב טוב, שבא אליו עני מרופט הבגדים, והתחיל לשבחו — "שמענו עליך שאתה אדם טוב מאוד, יש לך לב של זהב, אתה אוהב לעזור לעם ישראל" — ועוד לפני שהספיק לבקש, כבר כתב לו הגביר צ'ק גדול.
טעם שלישי: כשבאים רק לבקש, בלי להודות תחילה, זה נראה כאילו לא מכירים בכל הטוב שכבר נתן, נותן, ויתן — כאילו לא קיבלו כלום. אם קרוב משפחה מכובד הביא מתנות בשפע לכל המשפחה, וישר, בלי להודות על מה שכבר קיבל, בא מישהו ומבקש עוד — זה אינו מן הראוי.
טעם רביעי: כיוון שזה עושה לו נחת רוח גדולה יותר. האור החיים הקדוש בפרשת קורח, על "אֱלֹקֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר", מביא בשם הזוהר הקדוש יסוד גדול: השבח שמשבחים אותו בני אדם, כשעודם בעולם הזה בתוך הגוף, חביב וחשוק לפניו יותר מן השבח של כל צבא מעלה — יותר מהמלאכים, ויותר מנשמות הצדיקים באוצר הנשמות. כיוון שכך, למה נמנע מלעשות לו נחת רוח קודם כל?
מגלה לנו בעל התורים סוד נפלא נוסף: משה רבנו אמר שירה לקדוש ברוך הוא כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל. משה רבנו ידע שנגזרה עליו גזירה שלא ייכנס לארץ, אך הוא מנסה בכל זאת — ובוודאי גם מתפלל תפילה רגילה — אך הוא יודע שתפילה רגילה כאן לא תעזור; הוא צריך משהו יותר חזק, כוח שיכול לשבור את כל המחיצות. וזהו כוחה של שירה: "וְאֶתְחַנַּן" בגימטריה "שירה" — לכן משה רבנו אומר שירה לקדוש ברוך הוא, אולי בכוחה יוכל לשבור את המחיצות ולבטל את הגזרה. אמנם הגזרה בסוף לא בוטלה — בורא עולם מסובב את כל הסיבות, ועילת כל העילות, וברור שכך טוב היה למשה רבנו. אך רואים כאן שהכוח הגדול הזה, כוח השירה, יכול להיות הרבה מעבר לתפילה — יש כוח שמעבר לתפילה: תפילה בסגנון של שירה, שבה האדם לא רק מבקש ומבקש, כאילו מגיע לו, אלא מראה לקדוש ברוך הוא שהוא לא בא כי מגיע לו, אלא הכול בחסד וברחמים — הוא משבח את השם, ומודה על מה שיש. וכך נפתחים השערים.
משל לאב שיש לו שני בנים, ולשניהם יש צרכים. הבן שאינו חכם — בוכה לאביו: "אבא, אני צריך! חסר לי!" חושב שכך יוכל לפעול, אך זה לא כל כך פועל, כי גם לאב יש עוד ילדים לדאוג להם, ועוד משפחה, ולכן נותן משהו קטן. אבל הבן החכם, מה הוא עושה? אומר לאביו: "אבא, תודה על כל מה שאתה נותן לנו, כל מה שאתה תומך בנו, כל מה שעזרת לנו" — משבח על העבר, ההווה והעתיד. ואז, למרות הקושי, נפתח לב האב, הוא מוכן לעשות כל מאמץ, אפילו לקחת הלוואות, העיקר להביא לילד שהודה ושיבח אותו. כך גם, כביכול, אצל הקדוש ברוך הוא: הכוח של שירה והודיה — שאדם מכניע את עצמו, משבח לקדוש ברוך הוא, מודה לו, מעריך את מה שנתן לו כל הזמן — פותח שערים גדולים, יותר ויותר.
אחד הימים, באתי הביתה אחרי התפילה בבוקר, והבת שלי באה לקראתי: "אבא, נאבד לי הרב־קו! ממש הייתי צריכה לצאת, הייתי בלחץ, ואינני יודעת מה לעשות — אין לי איך לנסוע." זמן של לחץ — צריך לקחת ילדים ללימודים, וכל השאר. מה עשיתי? שמתי ידיים על העיניים, ואמרתי: "ריבונו של עולם, תודה לך על הרב־קו, תודה לך שנאבד הרב־קו, ותודה רבה לך על הילדה הזאת שנתת לנו" — כך, שלושה דברים, מהר. ואמרתי "מִזְמוֹר לְתוֹדָה". לא הספקתי לגמור להגיד עד "וְעַד דּוֹר וָדוֹר אֱמוּנָתוֹ", ואני שומע את בתי קוראת לי מהחדר: "אבא, אבא, מצאתי אותו! נכנס לתוך השרוול, החלפתי — לא החלפתי — זה, ומצאתי אותו שם."
שאלתי אותה: "תגידי לי, כמה זמן חיפשת את זה?" אמרה לי: "חצי שעה כבר אני מחפשת את זה, ולא מוצאת." אמרתי לה: "תראי מה זה — את יודעת שאני, בסך הכול, עכשיו אמרתי כמה מילים של הודיה, והנה מצאת את זה, אחרי שחצי שעה לא מצאת."
רבותיי, אפשר לראות את זה מכל צד — גם בדברים קטנים ופשוטים, כמעין אלף מה שקורה לנו יום־יום בבית, ולא פעם ראשונה. כל אחד יכול להכיר בזה: אתה עוצר את עצמך, אפילו על דברים קטנים שנעלמים בבית, אומר כמה מילים של הודיה — ופשוט, ממש בחוש, רואים איך שמחפשים דבר חצי שעה, והנה בכמה משפטי הודיה — הקדוש ברוך הוא עוזר, והדבר נמצא.
יהי רצון, מאזינים יקרים, שכולנו תמיד נודה את הקדוש ברוך הוא בשמחה, נשבח אותו, נסתכל על הדברים הטובים שהוא נותן לנו — ובזה ייפתחו לנו שערים גדולים: שערי פרנסה, שערי ישועה, שערי בריאות, שערי שמחה, שערי תורה, וכל השערים — עד שנזכה בקרוב לשער ולפתח הגדול, לפתח הגאולה ובניין בית המקדש.